הוכחה טענת התניית שירות בשירות- תביעה כספית שהגיש בל"ל נדחתה

רקע

            התובע, בנק לאומי לישראל בע"מ, הנו חברה רשומה המנהלת עסקי בנקאות בישראל (להלן: "התובע" או " הבנק").

            הנתבעת מספר 1, אופיום בי 91 בע"מ, הינה חברה הרשומה בישראל (להלן:" החברה").  ביום 27/4/92 חתמה החברה, בסניף נורדאו של התובע (להלן: "הסניף"), על תנאי ניהול חשבון חוזר דביטורי (להלן:" ההסכם") בחשבון שמספרו 306000/09 (להלן: " חשבון החברה").

            הנתבע 2, פישלוביץ משה (להלן: " מר פישלוביץ" או " הנתבע")  ביחד עם נתבעת 3, פישלוביץ אביבה (להלן: "ה נתבעת") חתמו ביום 3/5/92, על כתב ערבות לאבטחת כל חוב בחשבון החברה (כתב הערבות צורף וסומן ד' לכתב התביעה).   

בשנת 1992/3 נקלעה החברה למצוקת אשראי. בעצה אחת (או לפי דרישתו-כטענת הנתבעים), עם מנהל המחלקה העסקית בבנק וסגן מנהל הסניף דאז- מר שמואל וינקלר (להלן: "מר וינקלר" או "עד התובע"), פתחה  ביום 16/8/93 הגב' אסתר קרופניק  (להלן:" גברת קרופניק") חשבון נוסף בבנק שמספרו 289218/06 (להלן: " החשבון הנוסף").                                                                                                                                           

אין חולק כי גברת קרופניק- הייתה בת זוגתו לחיים של מר פישלוביץ בכל המועדים הרלוונטיים לתביעה זו, עבדה בחברה בתור סוכנת מכירות והייתה מורשית חתימה בחברה.  

החשבון הנוסף נפתח כאמצעי לביצוע פעולות אותן לא ניתן היה לבצע בחשבון החברה, כגון: פתיחת תוכניות חסכון, רכישת קרנות נאמנות וכד', כתנאי  לקבלת אשראי בחשבון החברה.

למרות שהחשבון הנוסף, היה ע"ש הגב' קרופניק, היא לא עשתה בו שימוש לצרכיה, לא היה לה פנקס שיקים או כרטיס אשראי ומעולם לא משכה כספים מהחשבון לכיסה. יתרות החובה בחשבון הנוסף כוסו בהעברות כספים מחשבון החברה ובמועד סגירתו הועברה יתרת הזכות שבו לחשבון החברה. כל הפעולות שנעשו בחשבון הנוסף  לרבות זיכויים וחיובים היו קשורים עם  ורק לפעילות חשבון החברה.

      ביום 6/7/00, הגיש התובע תביעה כספית כנגד הנתבעים, לפיה, יתרת החובה בחשבון החברה הנה 11,644ש"ח- קרן, ובנוסף, 496 ש"ח בגין ריבית עד ליום הגשת התביעה, סה"כ 12,141 ש"ח .

ביום 8/1/02, הגיש התובע כתב תביעה מתוקן, לפיו, יתרת החובה בחשבון החברה הנה 207,877 ש"ח- קרן, ובנוסף, 9,655 ש"ח בגין ריבית עד ליום הגשת התביעה, סה"כ 217,532.97 ש"ח.

ביום 14/12/2003, הגיש התובע כתב תביעה מתוקן, לפיו, יתרת החובה בחשבון החברה הנה 128,035.90ש"ח- קרן, ובנוסף, 2,123.99 ש"ח בגין ריבית עד ליום הגשת התביעה, סה"כ 130,159.89 ש"ח.

טענות התובע

      לטענת הבנק, בהתאם לתצהיר העדות הראשית של מר וינקלר (שנחתם ביום 1/11/04), עד לשנת 1992 התנהל החשבון כתיקנו.

מאותו השלב, החלה החברה לצרוך אשראי והלוואות שלא עמדה בהחזרם.  ביום 26/06/00 הגיעה יתרת החוב בעו"ש  "לסך של 0.00 ש"ח כשהריבית מחושבת עד ליום 31/3/00 בלבד" (ס' 7 א' לתצהיר וינקלר) ויתרת החוב בחשבון  הנוסף היה בפיגור בסך של 128,035.90 ש"ח ובתוספת ריבית בשיעור של 2,123.99 עד ליום הגשת התביעה ,מגיע החוב ל-130,159.89 ש"ח.

התובע דרש מהנתבעים לסלק את היתרה וכשאלו לא נענו, הוגשה התובענה.

בהתייחס לטענות הנתבעים, טען הבנק כי הנתבעים הרחיבו חזית כאשר העלו בתצהירי העדות מטעמם טענות בעניין "התניית שירות בשירות", טענות אשר לא נטענו בכתב ההגנה. הנתבעים לא הרימו את נטל ההוכחה לעניין טענת התניית שירות בשירות ולא הביאו כל ראיה פוזיטיבית לקיומה של התניית שירות בשירות מצד הבנק. גם אם הייתה התניה כזו, היה על הנתבעים להוכיח העדרו של קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי  וקיומה של קורלציה בין מועדי העמדת האשראי ופתיחת תוכניות חסכון-ואלו לא הוכחו. עוד טען הבנק להשתק, לטענתו, אף אם הייתה כפיה מצדו, הנתבעים לא התלוננו בפני גורמים כלשהם. כל העברות הכספים מחשבון לחשבון בוצעו אך ורק בהוראת הלקוח. וכן, אין לייחס לחוות הדעת שהוגשה על ידי הנתבעים משקל ראייתי ודינה להיפסל.

טענות הנתבעים

      לטענת הנתבעים, הם אינם חייבים לתובע סכום כלשהו אלא ההפך הוא הנכון. מצבם הכלכלי הגרוע של הנתבעים הוא תוצאה ישירה של פעולות בלתי חוקיות שנעשו ע"י  הבנק, שהתבטאו -בהתנהגות חסרת תום לב, מעילה באמון הנתבעים, הטעיה, נקיטה בדרכי מרמה, הפרת אמונים כלפיהם, אי גילוי נאות, הצגת מצגי שווא, התניית שירות בשירות, תוך ניצול מלא שנתנו הנתבעים והגב' קרופניק במר וינקלר (ס' 4 לתצהיר הנתבע).

החשבון הנוסף, הנו לכאורה, חשבון פרטי, על שם גברת קרופניק. על פי מסמכי הבנק, על אף העובדה שלגברת קרופניק אין עסק משלה, החשבון הינו "חשבון שיקים מסוג יומי ללקוח עסקי", והוא נפתח למטרות הבנק בלבד והיווה המשך לחשבון החברה. 

עוד לטענת הנתבעים, מר וינקלר כפה על החברה לרכוש שירותים בנקאיים בהם חפץ הבנק או הוא באופן אישי, גבה מהם בגין פעולותיו ריבית נשך, ועמלות ביתר.